כאנתרופולוגית החוקרת יוזמות שלום וקיום משותף בישראל/פלסטין, חזיתי ממקור ראשון בהשלכות העמוקות, ולעיתים גם האלימות, של ייבוא מסגרות חשיבה אירו־צנטריות אל הקשר תרבותי שאין להן יכולת לטפל בו כמו שצריך, או אפילו להבינו. כוונתן של רבות מן היוזמות הבין־לאומיות לבניית שלום באזור הן טובות. אולם הן נשענו על אידיאלים ליברליים מערביים ועל אונטולוגיות שצמחו במערב אירופה, הנסמכות על הנחות אוניברסליסטיות בדבר טבע האדם, ריבונות וחילוניות. כאשר מודלים אלה מיושמים על ההקשר הישראלי־פלסטיני, לא רק שהם אינם מניבים פתרונות בני־קיימא, אלא לעיתים מעמיקים את המתחים, מעודדים ניכור הדדי, אובדן אמון, ואף גורמים לשפיכות דמים.

הצטרפתי ל’חוג הירושלמי’ כאחת מחברותיו המייסדות, משום שהוא מציע גישה שונה בתכלית – גישה הנובעת מבפנים, מתוך המקום הזה, ולא כזו המושתתת עליו מבחוץ. החוג הירושלמי הוא יוזמה המבקשת לעצב דרכים לדיאלוג ולשלום המבוססות על המסורות המקומיות. הוא מכיר בכך שכל פתרון בר־קיימא לסכסוך בין יהודים ופלסטינים חייב להישען על ההשקפות המוסריות, ההיסטוריות והתיאולוגיות של מי שחיים כאן. זהו אינו רק ציווי פוליטי, אלא גם עיקרון אפיסטמולוגי: שלום אינו יכול להכות שורש באדמה שאולה.

מסגרות אקדמיות ואקטיביסטיות נפוצות עדיין כפופות במידה רבה לנורמות הליברליות של המערב. מנגד, החוג הירושלמי יוצר מרחב שבו מסורות יהודיות, מוסלמיות ונוצריות ילידיות למזרח התיכון – גם אם עוצבו מתוך תהליכי נדודים והגירה – יכולות לדון זו עם זו במונחים שלהן. במרחב זה, המסורות הללו אינן מוצגות כשרידים של העבר או כמכשול למודרניות; הן גם אינן נאלצות להגן על עצמן מפני ביקורת ליברלית־חילונית, הבוחנת את מידת התאמתן לערכי המערב. תחת זאת, הן מוכרות כלגיטימיות במלוא מובן המילה – עולמות מוסריים ואינטלקטואליים עצמאיים, המסוגלים להתמודד עם שאלות היסוד של צדק, כבוד, אחריות ושלום.

המאמץ הזה אינו רק בעל דחיפות פוליטית; הוא גם תואם מבחינה מתודולוגית את האתוס האנתרופולוגי המנחה את עבודתי האקדמית. בלב האנתרופולוגיה עומד העיקרון שלפיו יש להבין בני אדם במונחיהם שלהם – דרך המושגים, השפות והדקדוקים העומדים בבסיס חייהם. משמעות הדבר היא התנגדות לפיתוי לתרגם שונות לדמיון, או להפוך את האחרים למובנים, רק דרך הנחות היסוד שלנו. החוג הירושלמי פועל באותה רוח. הוא מהווה זירה בין־תחומית שבה מסורות שורשיות תיאולוגיות, משפטיות ופילוסופיות נפגשות זו עם זו, מבלי להיות משוטחות לזהויות, או נצפות רק דרך עדשות הזרות לזמן ולמקום.

במובנים רבים, החוג הירושלמי משיב למסורת את מעמדה כמשאב לקיום משותף – לא כמכשול בפניו. מסורות החשיבה הקיימות בארץ הקודש מכילות כל אחת מהן מאגרים גדולים של רעיונות הנוגעים לשלום, לצדק ולשגשוג אנושי. למרות זאת, יוזמות שלום ממסדיות כמעט שאינן נוגעות בהם, אלא נוטות לצמצם את ההשפעה של קולות מסורתיים, או לכל היותר “לרתום” אותם באורח אינסטרומנטלי. באמצעות מפגש של כבוד הדדי בין חוקרים ואנשי מעשה מתוך המסורות המקומיות הללו, החוג הירושלמי מבקש להוליד הבנות חדשות וצורות אמון חדשות – כאלה היכולות לצמוח רק כאשר אנשים אינם כפופים למסגרות חיצוניות של חשיבה וניתוח.

בעת שבה רבים מחפשים קיצורי דרך, אסטרטגיות יציאה, או פתרונות מוכתבים מבחוץ, החוג הירושלמי מתעקש על דרך איטית וזהירה יותר – כזו המקשיבה לעומק, המכבדת את השונות, המאמינה באפשרות של שינוי ששורשיו במקום. אין זו גישה אוטופית; היא נטועה במציאות כואבת, קדושה ומורכבת. דווקא משום כך אני רואה בה את אחת הדרכים המבטיחות יושרה אינטלקטואלית לקידום חיים משותפים.

בהקמת היוזמה הזו, אינני רק מקדמת גישה פוליטית ואינטלקטואלית חדשה לשלום; אני גם מצטרפת לקהילה של הוגים ומבקשי דרך המחויבים לבניית עתיד שהוא באמת מן המקום הזה.